וזה מה שכתבתי בקישור הנ"ל (http://www.yeshiva.org.il/forum/forumShow.asp?fid=29&tid=0&id=122016).
כמה הערות על המאמר:
א. משמעות הרמב"ם במורה הופכת את הקורבנות לדיעבד, וא"כ מדוע אנו כ"כ מייחלים אליהם (כמש"כ בתחילת המאמר הנ"ל)?
ב. מה שהביא המחבר את דברי הרמב"ם (פ"ח מהל' מעילה ה"ו) שם הרמב"ם מגדיר את הקורבנות כחוק, וזה לכאורה סותר למש"כ במו"נ להביא לזה טעם.
והיסוד העיקרי הוא שהרמב"ם במורה רק נתן כיוון וטעם מסויים להסבר המצוות, אך זה לא כולל את המצוות בשלימות, והטעם האמיתי של קורבנות הוא - "חוק", כלומר: דבר שהוא מעבר להבנה האנושית-הרציונאלית הרגילה, והוא שייך להשגות על-אנושיות, ככל החוקים. וע"ע בספר הזכרון לריטב"א וכן בספר טל חרמון להגר"ש אבינר שליט"א.
ג. מסתבר שכפרה על החוטא וקרבה אל ה' אינם שני דברים נפרדים (כפי שמסכם כותב המאמר), ובפרט שהטעם לכפר על החוטא מועיל רק בקורבנות שעניינם פרה על חטא.
ד. הרלב"ג מסביר שהקורבנות ממעטות את החלקים הנמוכים של הנפש, ולכן הם מהווים הכנה לנבואה, ולא (כמו שכותב בסכום המאמר) שטעם הקורבנות הוא הכנה לנבואה, אלא הקורבנות הם מקרבים את האדם אל השי"ת ע"י המעטת הכוחות הנמוכים של הנפש (הנקראים בפי חז"ל: יצר הרע), ולכן הם מהוים ג"כ הכנה לנבואה, אבל לא מטרת הקורבנות הכנה לנבואה.
ה. לסיכום, לדעת הרמב"ם, עניין הקורבנות הוא חוק, שאין לו הבנה אנושית-רציונאלית שטחית, אבל יש לו הבנה פנימית-רזית-א-להית (ובזה כפה"נ דבריו קורבים לדברי הכוזרי ואכמ"ל). מלבד זאת, הקורבנות מהווים הצלה מטומאת הע"ז (כמש"כ הרמב"ם במורה באריכות).
לדעת שאר הראשונים (שהובאו במאמר) הקורבנות פועלים על הנפש, לרומם אותה ולתקנה.
ו. עד כאן רק ניתחנו את המקורות המובאים במאמר - עפ"י פשוטם. אולם ישנה גישה אחרת להסבר דברי הרמב"ם במו"נ הנ"ל, והיא שלכל אדם ישנם כוחות נפש הכמהים לאין-סוף, לקרבת א-להים וכו', וטומאת ע"ז משתמש באותם הכוחות באופן לא ישר והתורה מדריכה כוחות אלו בדרך ישרה להוביל את האדם לקרבת א-להים אמיתית, ולא לטומאה אגואיסטית ומילטנטית (כפי שהתבטא, למשל, במולך). בהבנה זו דרך הגרי"מ חרל"פ זצוק"ל. עפ"י מה שהתרשמתי בשיעור אחד של הרב יונתן בלס שליט"א (רב היישוב נווה צוף ומחבר ספר על המו"נ) אף הוא הלך בגישה כזו בהסבר כל דברי הרמב"ם בטעמי מצוות הלקוחים מע"ז ואכמ"ל.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחקוזה מה שכתבתי בקישור הנ"ל (http://www.yeshiva.org.il/forum/forumShow.asp?fid=29&tid=0&id=122016).
השבמחקכמה הערות על המאמר:
א. משמעות הרמב"ם במורה הופכת את הקורבנות לדיעבד, וא"כ מדוע אנו כ"כ מייחלים אליהם (כמש"כ בתחילת המאמר הנ"ל)?
ב. מה שהביא המחבר את דברי הרמב"ם (פ"ח מהל' מעילה ה"ו) שם הרמב"ם מגדיר את הקורבנות כחוק, וזה לכאורה סותר למש"כ במו"נ להביא לזה טעם.
והיסוד העיקרי הוא שהרמב"ם במורה רק נתן כיוון וטעם מסויים להסבר המצוות, אך זה לא כולל את המצוות בשלימות, והטעם האמיתי של קורבנות הוא - "חוק", כלומר: דבר שהוא מעבר להבנה האנושית-הרציונאלית הרגילה, והוא שייך להשגות על-אנושיות, ככל החוקים.
וע"ע בספר הזכרון לריטב"א וכן בספר טל חרמון להגר"ש אבינר שליט"א.
ג. מסתבר שכפרה על החוטא וקרבה אל ה' אינם שני דברים נפרדים (כפי שמסכם כותב המאמר), ובפרט שהטעם לכפר על החוטא מועיל רק בקורבנות שעניינם פרה על חטא.
ד. הרלב"ג מסביר שהקורבנות ממעטות את החלקים הנמוכים של הנפש, ולכן הם מהווים הכנה לנבואה, ולא (כמו שכותב בסכום המאמר) שטעם הקורבנות הוא הכנה לנבואה, אלא הקורבנות הם מקרבים את האדם אל השי"ת ע"י המעטת הכוחות הנמוכים של הנפש (הנקראים בפי חז"ל: יצר הרע), ולכן הם מהוים ג"כ הכנה לנבואה, אבל לא מטרת הקורבנות הכנה לנבואה.
ה. לסיכום, לדעת הרמב"ם, עניין הקורבנות הוא חוק, שאין לו הבנה אנושית-רציונאלית שטחית, אבל יש לו הבנה פנימית-רזית-א-להית (ובזה כפה"נ דבריו קורבים לדברי הכוזרי ואכמ"ל).
מלבד זאת, הקורבנות מהווים הצלה מטומאת הע"ז (כמש"כ הרמב"ם במורה באריכות).
לדעת שאר הראשונים (שהובאו במאמר) הקורבנות פועלים על הנפש, לרומם אותה ולתקנה.
ו. עד כאן רק ניתחנו את המקורות המובאים במאמר - עפ"י פשוטם. אולם ישנה גישה אחרת להסבר דברי הרמב"ם במו"נ הנ"ל, והיא שלכל אדם ישנם כוחות נפש הכמהים לאין-סוף, לקרבת א-להים וכו', וטומאת ע"ז משתמש באותם הכוחות באופן לא ישר והתורה מדריכה כוחות אלו בדרך ישרה להוביל את האדם לקרבת א-להים אמיתית, ולא לטומאה אגואיסטית ומילטנטית (כפי שהתבטא, למשל, במולך). בהבנה זו דרך הגרי"מ חרל"פ זצוק"ל.
עפ"י מה שהתרשמתי בשיעור אחד של הרב יונתן בלס שליט"א (רב היישוב נווה צוף ומחבר ספר על המו"נ) אף הוא הלך בגישה כזו בהסבר כל דברי הרמב"ם בטעמי מצוות הלקוחים מע"ז ואכמ"ל.