אם לא שמעתם עד היום את השם רוזלינד פרנקלין אתם בחברה טובה, ואם השם זכור לכם במעורפל כמישהי עם תפקיד לא ברור בסיפור שקשור לדי.אנ.איי, אתם גם בחברה טובה. במאמר קצר זה ננסה להציג את דמותה של רוזלינד פרנקלין שהייתה חוקרת ומדענית מבריקה ושמותה המוקדם קטע את מסלול חייה בגיל 38 בלבד. לשם התודעתי לראשונה בקריאה של הספר "הסליל הכפול" מאת ג'ים ווטסון, חצי מהצמד ווטסון וקריק, מגלי מבני ה-DNA בשנת 1953. הספר שעודנו רב מכר מזכיר את רוזלינד בצורה שלילית ביותר, תחת התואר המפוקפק "רוזי", כינוי שהיא ראתה בו כינוי גנאי.
במהדורת היובל לספר, בשנת 2003, היה כבר ווטסון מפויס הרבה יותר ואף כי לא שינה את הספר הוסיף התנצלות ודברים על תפקידה החשוב של רוזלינד בגילוי ה-DNA, ספר שיצא לפני מספר שנים (רוזלינד פרנקלין - הגברת האפלה של ה-DNA מאת ברנדה מדוקס בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג) מיטיב לתאר את הסיפור ומעלה בסופו שאלות פילוסופיות מרובות. הספר מהווה ביוגרפיה עשירה של רוזלינד החל מילדותה (ולמעשה עוד הרבה קודם) ועד לפולמוסים הגדולים שקרו הרבה לאחר מותה וליוו את ספרו של ווטסון (כאשר כמעט לכל הגיבורים הסיפור היו תלונות על דרך הצגתם בספר), הספר מעלה נקודות חשובות בפילוסופיה של המדע (אליהן עוד נחזור בהמשך) אולם אינו מפתח אותן וחבל. למי שקרא את הספר הסליל הכפול, ספרה של מדוקס הינה בבחינת השלמת חובה לקריאה.
חייה של רוזלינד היו נינוחים למדי, היא נולדה למשפחה יהודית אמידה (אם כי לא עשירה) באנגליה, שגם הייתה בעלת השפעה, אחי סבה היה סר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ ישראל. חלקו הראשון של הספר עוסק בקורותיה ובמחקריה המוקדמים שעסקו בתצורות שונות של פחם עד שחזרה לאנגליה ועסקה בחקר ה-DNA. חלקו השני של הספר עוסק בשנה הגורלית של 1952 כאשר רוזלינד עסקה בעיקר בצילום DNA בקרני X, והפיקה צילומים שהיו איכותיים ביותר (ומהם ניתן להסיק על מבנה ה-DNA). למעשה רוזלינד צילמה שתי תצורות שונות של DNA שכיום אנו יודעים שהן סליל סגור וסליל פתוח שעומד להיות משוכפל. ווטסון וקריק (שספרו לא נותן שום קרדיט לרוזלינד), למעשה קיבלו את כל הנתונים שהיו חסרים להם לבניית הדגם המפורסם שלהם מהמחקרים של רוזלינד, לפני שהם הובאו לפרסום בצורות שונות.
תצלום הידוע בכינוי מספר 51 נתן לווטסון וקריק את התובנה כי מדובר בסליל כפול, ונתונים מדוח מחקר שלה שטרם פורסם גילו את המרחק בין הבסיסים. חמושים בידע זה, ווטסון וקריק בנו דגם מרהיב של ה-DNA שהתחבר בצורה נפלאה ולמרות שלא היה מגובה במחקרים מצדם על נכונותו, זה היה מספיק.
רוזלינד אפילו לא ידעה שנתונים אלו הגיעו לידיהם ולכן לאחר שבנו את הדגם, ובתוספת למאמר המפורסם של ווטסון וקריק במגזין Nature, צורף גם מאמר של רוזלינד פרנקלין המאשר כי הדגם מתאים תוצאות ניסוייה (דבר המובן מאליו מאחר והוא נבנה לפי תוצאות ניסוייה). כנראה שעד יומה האחרון היא לא ידעה כלל על תפקידה המהותי בפרשה, וכנראה שגם לא חשה נפגעת מכך כלל שכן המשיכה לשתף פעולה גם עם קריק (והייתה בקשרים מצוינים איתו) וגם עם ווטסון. בעייתה של רוזלינד הייתה שבאנגליה היא לא מצאה עם מי לעבוד. ווטסון עבד עם קריק, והיא עבדה בעיקר לבדה ולא הצליחה להתחבר למח נוסף שיפרה אותה. ד
ווקא לאחר הפסקת עבודתה בקינגס קולג' ומעבר לקולג' בירקבק חברה לארון קלוג ועבדה עימו בשיתוף פעולה (היא הייתה בכירה ממנו) והקימה לעצמה צוות מחקר מצוין. גם כשהייתה כבר על ערש דויי דאגתה העיקרית הייתה לצוות המחקר שלה, ולהשגת מימון להמשך פעולתו. בצוואתה השאירה את רוב הונה לארון קלוג, החלטה גורלית עבורו ששינתה את מהלך חייו. חוסר הדאגה הכלכלית איפשר לו להצטיין בעבודתו, לזכות בתואר אצולה ובעיטור כבוד מהמלכה, לקבל בשנת 1982 את פרס נובל לכימיה ובסופו של דבר הגיע לדרגה המדעית הבכירה ביותר באנגליה: נשיא החברה המלכותית.
ארון קלוג הזכיר את רוזלינד בהרצאת הפרס שלו במילים חמות מאד: "הייתה זו רוזלינד שהראתה לי איך לגשת לבעיות גדולות ומורכבות. אם חייה לא היו נקטעים באופן כה טרגי, היה אפשרי ביותר כי היא הייתה עומדת פה הרבה לפני". לשאלה אם אכן רוזלינד הייתה מקבלת פרס נובל, אין תשובה ברורה, ונקודות אלו מעלה ברנדה מדוקס בספרה. פרס נובל מוענק רק לשלושה אנשים, וחוץ מווטסון וקריק יש רק עוד מקום פנוי אחד. היותה של רוזלינד אישה, ומחוץ למעגל הגברים האקדמי (מאחר וגם לא הייתה לה מישרת הוראה), הייתה כנראה מונעת ממנה את קבלת הפרס בשנה זו, אולם ייתכן והייתה מקבלת אותו בשנים אחרות. על הבעיתיות בפרס נובל כותבת ברנדה מדוקס (באחרית דבר המתארת את קורות הסיפור לאחר מותה של רוזלינד):
את ההשוואה בין דמותה של רוזלינד לדמותה של הנרייטה לוויטה אני משאיר לכם לעשות בעצמכם.
לקריאה נוספת:
רוזלינד פרנקלין - הגברת האפלה של ה-DNA - ספרי עליית הגג
50 שנה לגילוי ה-DNA באתר המגזין Nature
עדה יונת (זוכת פרס נובל לכימיה) על רוזלינד פרנקלין
במהדורת היובל לספר, בשנת 2003, היה כבר ווטסון מפויס הרבה יותר ואף כי לא שינה את הספר הוסיף התנצלות ודברים על תפקידה החשוב של רוזלינד בגילוי ה-DNA, ספר שיצא לפני מספר שנים (רוזלינד פרנקלין - הגברת האפלה של ה-DNA מאת ברנדה מדוקס בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג) מיטיב לתאר את הסיפור ומעלה בסופו שאלות פילוסופיות מרובות. הספר מהווה ביוגרפיה עשירה של רוזלינד החל מילדותה (ולמעשה עוד הרבה קודם) ועד לפולמוסים הגדולים שקרו הרבה לאחר מותה וליוו את ספרו של ווטסון (כאשר כמעט לכל הגיבורים הסיפור היו תלונות על דרך הצגתם בספר), הספר מעלה נקודות חשובות בפילוסופיה של המדע (אליהן עוד נחזור בהמשך) אולם אינו מפתח אותן וחבל. למי שקרא את הספר הסליל הכפול, ספרה של מדוקס הינה בבחינת השלמת חובה לקריאה.
חייה של רוזלינד היו נינוחים למדי, היא נולדה למשפחה יהודית אמידה (אם כי לא עשירה) באנגליה, שגם הייתה בעלת השפעה, אחי סבה היה סר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ ישראל. חלקו הראשון של הספר עוסק בקורותיה ובמחקריה המוקדמים שעסקו בתצורות שונות של פחם עד שחזרה לאנגליה ועסקה בחקר ה-DNA. חלקו השני של הספר עוסק בשנה הגורלית של 1952 כאשר רוזלינד עסקה בעיקר בצילום DNA בקרני X, והפיקה צילומים שהיו איכותיים ביותר (ומהם ניתן להסיק על מבנה ה-DNA). למעשה רוזלינד צילמה שתי תצורות שונות של DNA שכיום אנו יודעים שהן סליל סגור וסליל פתוח שעומד להיות משוכפל. ווטסון וקריק (שספרו לא נותן שום קרדיט לרוזלינד), למעשה קיבלו את כל הנתונים שהיו חסרים להם לבניית הדגם המפורסם שלהם מהמחקרים של רוזלינד, לפני שהם הובאו לפרסום בצורות שונות.
תצלום הידוע בכינוי מספר 51 נתן לווטסון וקריק את התובנה כי מדובר בסליל כפול, ונתונים מדוח מחקר שלה שטרם פורסם גילו את המרחק בין הבסיסים. חמושים בידע זה, ווטסון וקריק בנו דגם מרהיב של ה-DNA שהתחבר בצורה נפלאה ולמרות שלא היה מגובה במחקרים מצדם על נכונותו, זה היה מספיק.
 |
| תצלום 51 מתוך המאמר של רוזלינד למגזין Nature. מאמרה פורסם שלישי בלבד ולא הראה על חשיבותו הרבה של הצילום בתגלית המבנה. מן הראוי היה שמאמרה יפורסם שני אם לא לרשום את שמה במאמר הראשון של פרנסיס וקריק. |
רוזלינד אפילו לא ידעה שנתונים אלו הגיעו לידיהם ולכן לאחר שבנו את הדגם, ובתוספת למאמר המפורסם של ווטסון וקריק במגזין Nature, צורף גם מאמר של רוזלינד פרנקלין המאשר כי הדגם מתאים תוצאות ניסוייה (דבר המובן מאליו מאחר והוא נבנה לפי תוצאות ניסוייה). כנראה שעד יומה האחרון היא לא ידעה כלל על תפקידה המהותי בפרשה, וכנראה שגם לא חשה נפגעת מכך כלל שכן המשיכה לשתף פעולה גם עם קריק (והייתה בקשרים מצוינים איתו) וגם עם ווטסון. בעייתה של רוזלינד הייתה שבאנגליה היא לא מצאה עם מי לעבוד. ווטסון עבד עם קריק, והיא עבדה בעיקר לבדה ולא הצליחה להתחבר למח נוסף שיפרה אותה. ד
ווקא לאחר הפסקת עבודתה בקינגס קולג' ומעבר לקולג' בירקבק חברה לארון קלוג ועבדה עימו בשיתוף פעולה (היא הייתה בכירה ממנו) והקימה לעצמה צוות מחקר מצוין. גם כשהייתה כבר על ערש דויי דאגתה העיקרית הייתה לצוות המחקר שלה, ולהשגת מימון להמשך פעולתו. בצוואתה השאירה את רוב הונה לארון קלוג, החלטה גורלית עבורו ששינתה את מהלך חייו. חוסר הדאגה הכלכלית איפשר לו להצטיין בעבודתו, לזכות בתואר אצולה ובעיטור כבוד מהמלכה, לקבל בשנת 1982 את פרס נובל לכימיה ובסופו של דבר הגיע לדרגה המדעית הבכירה ביותר באנגליה: נשיא החברה המלכותית.
ארון קלוג הזכיר את רוזלינד בהרצאת הפרס שלו במילים חמות מאד: "הייתה זו רוזלינד שהראתה לי איך לגשת לבעיות גדולות ומורכבות. אם חייה לא היו נקטעים באופן כה טרגי, היה אפשרי ביותר כי היא הייתה עומדת פה הרבה לפני". לשאלה אם אכן רוזלינד הייתה מקבלת פרס נובל, אין תשובה ברורה, ונקודות אלו מעלה ברנדה מדוקס בספרה. פרס נובל מוענק רק לשלושה אנשים, וחוץ מווטסון וקריק יש רק עוד מקום פנוי אחד. היותה של רוזלינד אישה, ומחוץ למעגל הגברים האקדמי (מאחר וגם לא הייתה לה מישרת הוראה), הייתה כנראה מונעת ממנה את קבלת הפרס בשנה זו, אולם ייתכן והייתה מקבלת אותו בשנים אחרות. על הבעיתיות בפרס נובל כותבת ברנדה מדוקס (באחרית דבר המתארת את קורות הסיפור לאחר מותה של רוזלינד):
"הפרס, שנוסד ב 1901, הוא הפרס האינטלקטואלי הנחשק ביותר בעולם, אבל הוא גם שרירותי, בלתי הוגן מעצם טבעו ואולי אף מזיק. רבים הראויים לו לא זכו בו ורבים שאינם ראויים - זכו. הפרס לספרות מספק דוגמאות זועקות לעין: תומאס מאן, טולסטוי וגיימס ג'ויס לא זכו (שתי הערות שלי: תומאס מאן זכה בפרס ב-1929, הטעות היא במקור. פרס הנובל לשלום מספק דוגמאות זועקות ותמוהות אף יותר ). במדע, פגיעתו של הפרס רעה במיוחד משום שהמדע בנוי על שיתוף פעולה. יתר על כן, ככל שהמחקר הולך ונעשה יקר יותר, קשה לייחס תגליות מדעיות לאנשים מסוימים, פרס נובל מסתיר את העובדה שכולם, אם לצטט את אימרתו המפורסמת של ניוטון, עומדים על כתפי ענקים וגם איש על כתפי רעהו... השמטות והזנחות כאלה אולי לא היו חשובות, אלמלא העובדה שפרס נובל משנה את חיי הזוכים, ויוצר פילוג בין עמיתים בכך שהוא מרעיף על הזוכים סוג של קסם שהפרס הכספי הנדיב הוא רק חלק ממנו"
 |
| רוזלינד פרנקלין 1920-1953. רוזלינד נקברה בבית הקברות היהודי המאוחד בווילסדון לונדון. על מצבתה כתוב: "מדענית: מחקרה על נגיפים תרם תרומה נצחית לאנושות" |
את ההשוואה בין דמותה של רוזלינד לדמותה של הנרייטה לוויטה אני משאיר לכם לעשות בעצמכם.
לקריאה נוספת:
רוזלינד פרנקלין - הגברת האפלה של ה-DNA - ספרי עליית הגג
50 שנה לגילוי ה-DNA באתר המגזין Nature
עדה יונת (זוכת פרס נובל לכימיה) על רוזלינד פרנקלין
מעניין מאד, גדי.
השבמחקגדי כרגיל מאמר מרתק
השבמחקד"ש לרוזלינד שלנו
אורנה
תומאס מאן כן זכה בפרס נובל
השבמחקאכן תומאס מאן זכה בפרס בשנת 1929 על ספרו בית בודנברוק. בקטע המצוטט מן הספר כנראה חלה טעות, והנה המסקנה שגם כאשר מעתיקים דברים יש לבודקם שוב. תודה על ההערה.
השבמחק