תאריכו של יום הזכרון לשואה ולגבורה נקבע בהחלטת הכנסת מ-1951. תאריך יום השואה מזוהה עם פרוץ מרד גיטו וורשה. מרד גיטו וורשה פרץ בערב פסח תש"ג (1943). כמובן שקביעת יום זכרון בערב חג אינה אפשרית. התאריך נקבע פחות או יותר לאמצע המרד וכשבוע לפני יום הזכרון ויום העצמאות. לתאריך גם קירבה מסוימת לתאריך כניעת גרמניה הנאצית.
הרבנות הראשית הקדימה את הכנסת וקבעה את יום הקדיש הכללי, יום בו יאמרו קדיש על נפטרים שתאריך פטירתם אינו ידוע לי' בטבת עוד בשנת תש"ט (1949), אחד מארבע תעניות במסורת ישראל. ייתכן שהיה מתאים יותר לקבוע את היום לתשעה באב, ולבכות בו גם על חורבן הארץ, וגם על חורבן הגלות, אולם י' בטבת קרוב יחסית לתאריך שחרור מחנה המוות אושוויץ. הרבנות קיוותה שהכנסת תקבל את החלטתה לגבי התאריך כחוק.
אולם למדינת ישראל הצעירה בעלת יחס אמביוולנטי לניצולים, לא רצתה להנציחם על ידי קדיש אלא על ידי הדגשת הגבורה ובפרט גבורת הלחימה וההקרבה העצמית כפי שבאה לידי ביטוי במרד גטו וורשה, שכן ברור שסיפור המרד לא יכול היה להסתיים אחרת מכפי שהסתיים.
איני יודע אם זו הצורה היחידה לבטא גבורה. אנשים המתעקשים להמשיך בשיגרת חייהם במחנה, להתפלל, להסתרק, אולי לרחוץ פנים כשאפשר, ולנסות לשמור על צלם האדם שלהם, הינם גיבורים לא פחות מאלו שאחזו בנשק בדרך למותם. האנשים שוויתרו לחבר, לאמא, לאח הקטן על פרוסת הלחם העבשה היחידה שלהם והתעקשו לחיות, גיבורים לא פחות מאלו שלקחו נשק וכמה גרמנים בדרך למוות הבטוח.
הניצולים ששרדו ועלו לארץ, וחלקם נשלחו מיד לשדות מלחמת העצמאות וחלקם התקשו מאד להתאקלם במדינה הצעירה שלא ידעה איך להתייחס לניצולים אלו ושהם עומדים ומדיליקים משואות ומספרים את סיפורם לדורות השלישים והרביעיים, הינם גיבורים לא פחות. על תרומתם למדינה אפשר לקרוא בתערוכה חדשה ביד ושם
קביעת תאריך הזכרון לחודש ניסן מעלה עד היום בעיות. חודש ניסן במסורת היהודית הינו חודש הגאולה. לא אומרים בו תחנון, ולא נושאים בו הספדים. למרות זאת בספירת העומר (תקופה שאמורה לסמל שמחה והכנה לחג מתן תורה) בה מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא בזמן מרד בר כוכבא (ואולי אבל כללי על חורבן הארץ במרד) נוהגת עם מנהגי האבלות שלה. כמו כן בקהילות אשכנז נאמרת קינת "אב הרחמים" בשבתות למרות שיש מקום לא לאומרה בחודש ניסן. בקינה זו מתאבלים על קהילות הריין שנחרבו במסעי הצלב בשנת ד'תתנו (1096). ולכן יש אפשרות לקבוע גם ימי אבל בניסן והתקדימים כבר קיימים במסורת היהודית.
גם הויכוח על התאריך מתאים למרד גטו וורשה. שתי קבוצות יהודיות היו במרד, האחת בעלת אופי ימנית והשניה בעלת אופי שמאלי יותר. אלו קראו לאלו פאשיסטים ואלו קראו לאלו קומוניסטים. גם בקשיים של הגטו היהודים היו מפורדים והתקשו לשיתוף פעולה נגד האויב הגרמני. מחלוקות דומות היו גם בתקופת הסזון ולמעשה ממשיכות עד ימינו. דומה לי שהלקח המרכזי מהשואה, שלא הפרידה בין יהודים מהשקפה מסוימת נעוץ בהכרה זו.
גם קביעת התאריך מיד לאחר חג הפסח ובסמוך ליום הזכרון והעצמאות יש בה משום נבואת יחזקאל (ט"ז ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
הרבנות הראשית הקדימה את הכנסת וקבעה את יום הקדיש הכללי, יום בו יאמרו קדיש על נפטרים שתאריך פטירתם אינו ידוע לי' בטבת עוד בשנת תש"ט (1949), אחד מארבע תעניות במסורת ישראל. ייתכן שהיה מתאים יותר לקבוע את היום לתשעה באב, ולבכות בו גם על חורבן הארץ, וגם על חורבן הגלות, אולם י' בטבת קרוב יחסית לתאריך שחרור מחנה המוות אושוויץ. הרבנות קיוותה שהכנסת תקבל את החלטתה לגבי התאריך כחוק.
אולם למדינת ישראל הצעירה בעלת יחס אמביוולנטי לניצולים, לא רצתה להנציחם על ידי קדיש אלא על ידי הדגשת הגבורה ובפרט גבורת הלחימה וההקרבה העצמית כפי שבאה לידי ביטוי במרד גטו וורשה, שכן ברור שסיפור המרד לא יכול היה להסתיים אחרת מכפי שהסתיים.
איני יודע אם זו הצורה היחידה לבטא גבורה. אנשים המתעקשים להמשיך בשיגרת חייהם במחנה, להתפלל, להסתרק, אולי לרחוץ פנים כשאפשר, ולנסות לשמור על צלם האדם שלהם, הינם גיבורים לא פחות מאלו שאחזו בנשק בדרך למותם. האנשים שוויתרו לחבר, לאמא, לאח הקטן על פרוסת הלחם העבשה היחידה שלהם והתעקשו לחיות, גיבורים לא פחות מאלו שלקחו נשק וכמה גרמנים בדרך למוות הבטוח.
הניצולים ששרדו ועלו לארץ, וחלקם נשלחו מיד לשדות מלחמת העצמאות וחלקם התקשו מאד להתאקלם במדינה הצעירה שלא ידעה איך להתייחס לניצולים אלו ושהם עומדים ומדיליקים משואות ומספרים את סיפורם לדורות השלישים והרביעיים, הינם גיבורים לא פחות. על תרומתם למדינה אפשר לקרוא בתערוכה חדשה ביד ושם
 |
| בחרנו בחיים - תערוכה מקוונת ביד ושם |
קביעת תאריך הזכרון לחודש ניסן מעלה עד היום בעיות. חודש ניסן במסורת היהודית הינו חודש הגאולה. לא אומרים בו תחנון, ולא נושאים בו הספדים. למרות זאת בספירת העומר (תקופה שאמורה לסמל שמחה והכנה לחג מתן תורה) בה מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא בזמן מרד בר כוכבא (ואולי אבל כללי על חורבן הארץ במרד) נוהגת עם מנהגי האבלות שלה. כמו כן בקהילות אשכנז נאמרת קינת "אב הרחמים" בשבתות למרות שיש מקום לא לאומרה בחודש ניסן. בקינה זו מתאבלים על קהילות הריין שנחרבו במסעי הצלב בשנת ד'תתנו (1096). ולכן יש אפשרות לקבוע גם ימי אבל בניסן והתקדימים כבר קיימים במסורת היהודית.
גם הויכוח על התאריך מתאים למרד גטו וורשה. שתי קבוצות יהודיות היו במרד, האחת בעלת אופי ימנית והשניה בעלת אופי שמאלי יותר. אלו קראו לאלו פאשיסטים ואלו קראו לאלו קומוניסטים. גם בקשיים של הגטו היהודים היו מפורדים והתקשו לשיתוף פעולה נגד האויב הגרמני. מחלוקות דומות היו גם בתקופת הסזון ולמעשה ממשיכות עד ימינו. דומה לי שהלקח המרכזי מהשואה, שלא הפרידה בין יהודים מהשקפה מסוימת נעוץ בהכרה זו.
גם קביעת התאריך מיד לאחר חג הפסח ובסמוך ליום הזכרון והעצמאות יש בה משום נבואת יחזקאל (ט"ז ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
הי גדי
השבמחקיש לדייק - כתבת: "קינה זו מתאבלים על קהילות הריין שנחרבו במסעי הצלב בשנת ד'תתנו"
שים לב כי זהו תאריך מסע הצלב הראשון - בלשון יחיד ולא מסעי הצלב. המסע שהחל בדרום צרפת ובו החלו לפרוע ביהודים ב כא אייר עד ג בסיוון אותה שנה.
מדהים להשוות את האבלות על מספר קהילות באותה תקופה מול חורבן מלא ואגרסיבי יותר בתקופתינו..
תודה על ההערה. אם בימי ניסן עדיין אומרים אב הרחמים אפשר גם לקבל את יום הזכרון לשואה, ואולי לשכוח את הויכוח המכוער על מהות ההנצחה בראשית המדינה, לא?
השבמחק