גורם שביעי - לקחים מאסון אפולו 1
במשימת אפולו 1 אירע אסון. באימונים על כן השיגור, כאשר הצוות יושב בקפסולה שלו, אירע קצר שהדליק ניצוץ. אטמפוספירת התא המורכבת מ-100% חמצן בשילוב מספר גבוה מאד של חומרים דליקים בתא הפכו לשריפת ענק שלא נתנה סיכוי לאסטרונאוטים. אד וויט, גאס גריסום ורוג'ר שאפי, שילמו על כך בחייהם, תוכנית אפולו נעצרה למשך שנתיים.
גרי וודפיל מונה את התיקונים והשינויים בתכנון המערכת, ככאלו שהצילו את אפולו 13 ובפרט את הבידוד המסיבי שעברו כל חלקי החללית. לקראת החזרה לארץ, מערכות החימום בחללית לא פעלו. הטמפרטורה ירדה וכל הלחות באויר הפכה למים. כמות אדי המים כיסו את כל הפאנלים והמתגים ובלי הבידוד המסיבי שהיה לקח מאסון אפולו 1, הסיכוי לקצר היה כמעט ודאי.
גורם שמיני - מודול הפיקוד והשירות נשארו מחוברים
עד שהאסטרונאוטים לא ניתקו את מודול השירות הפגוע לחלל לפני הכניסה לכדור הארץ, לא אפשר היה לראות את גודל הנזק. הצילומים היחידים של הפגיעה הם אלו שהאסטרונאוטים צילמו מיד לאחר הניתוק. מודול השירות עצמו נשרף בכניסה לאטמוספירה. מה שפחות מובן זה למה הפיצוץ לא גרם להפרדה בין שני המודולים. מחקרים הראו שהכח שפעל בפיצוץ גדול יותר מהכח הדרוש להפרדת החלקים. למרות שנדמה שהמודול הפגוע מהווה סתם משקל עודף, נשארו לו תפקידים. מיכל החמצן מספר 2 התפוצץ, מיכל מספר אחד נפגע והחמצן דלף, מה שגרם להפסקת החשמל במודול (תא דלק חייב חמצן כדי לספק חשמל). אולם הזמן המועט שנשאר לדלק היה קריטי לאפשר מעבר הצוות ונתוני הניווט למודול הנחיתה על הירח, ניתוק של מודול השירות היה גורם לנפילת חשמל מיידית. כמו כן, מודול השירות מכסה את מגיני החום של רכב הפיקוד הנחוצים לצורך חזרה לאטמוספירה. שהייה של תא הפיקוד בחלל כאשר מגן החום חשוף יכלה לפגוע בו בצורה שלא הייתה מאפשרת חזרה (כפי שפגיעה במגן במשימת קולומביה, גרם לשריפת המעבורות בחזרה לכדור הארץ).
גורם תשיעי - מיקום מיכל החמצן שהתפוצץ
ידוע שהפיצוץ נבע מתקלה במיכל החמצן. התקלה עצמה היתה מורכבת מאוסף תקלות שונות שאין בינהן שום קשר ורק צירופן הבלתי סביר של כולן גרם לפיצוץ בחלל.
תקלה ראשונה: מיכל החמצן הורכב בתחילה על אפולו 10 אבל הוצא לצורך שדרוג. בתהליך ההוצאה אחד הברגים לא שוחרר כמו שצריך וכשמשכו את המיכל נגרמה תזוזה של כל המתקן בחמישה סנטימטרים. מבחוץ, לא היה נראה שום נזק, אולם נגרם נזק לצינורית מילוי וריקון בתוך המיכל. נזק זה לא התגלה והתקלה נרשמה כמינורית בלבד ורק וועדת החקירה לאחר אפולו 13 קישרה אותה לאירוע.
תקלה שניה: מערכות החשמל במיכל תוכננו למתח של 28 וולט אולם ב-1965 יצאה דרישה לשינוי כך שמערכות החשמל יתאימו לזרם של 65 וולט. כל המערכות שודרגו למעט המתגים שתפקידם היה לנתק את מערכת החימום במיכל במידה והטמפרטורה גבוהה מ-26 מעלות (טמפרטורה נורמלית של חמצן נוזלי היא מינוס 74 ומטה).
תקלה שלישית: במהלך הכנת המיכל לטיסה התגלתה בעייה למלא ולרוקן אותו (זוכרים את הצינורית מתקלה הראשונה). כדי לא לדחות את המשימה לצורך החלפה מלאה של המיכל, הוחלט לחמם את החמצן לטמפרטורה גבוהה כך שיתאדה. חישובים הראו שצריך להפעיל את החימום במשך שמונה שעות (בדרך כלל החימום אורך שניות בודדות בלבד). חימום כל כך ארוך גרם לרכיבים שלא מתאימים למתח של 65 וולט (המתגים מהתקלה השנייה שאחראים שלא יהיה חימום יתר) להינזק. כתוצאה מכך, ניסוי שאירע לאחר התאונה הראה שהטמפרטורה במיכל הגיעה ל-538 מעלות!
תקלה רביעית: היה מד טמפרטורה חיצוני שביקר את הטמפרטורה במיכל, אבל הוא תוכנן להגיע רק עד 26 מעלות! כלומר המחוג היה במקסימום ולא הייתה אפשרות לדעת לפי המדידה שהחום הרבה יותר גבוה. מי שהסתכל על המחוג חשב שהחום תקין לחלוטין (כי ב-26 מעלות המערכת מכבה את עצמה) ולא תיאר לעצמו שהמיכל רותח בטמפרטורה של יותר מחמש מאות מעלות!
כתוצאה מהחום הרב, כל הבידוד החשמלי נמס וחוטי החשמל היו חשופים, וכמובן הקצר היה עניין של זמן בלבד.
בכל אופן, במודול השירות יש שני מיכלים. מיכל מספר 2 היה החיצוני. אם הוא היה פנימי יותר הוא היה מפוצץ את המיכל האחר בדרכו החוצה, גורם לפיצוץ נוסף שכנראה היה מגיע גם למיכל המימן, מה שהיה גורם לפיצוץ גדול ולהשמדתה המיידית של החללית בלי שנוכל לדעת מה קרה.
בקיצור, מיקום המיכל, החלטה שרירותית לא מודעת, בהסתברות של הטלת מטבע, או איך שאומרים, פיפטי פיפטי, הייתה ההבדל בין חיים למוות
קישורים דומים
מה הציל את אפולו 13 - חלק ראשון
מה הציל את אפולו 13 - חלק שני
מה הציל את אפולו 13 - חלק רביעי
ארבעים שנה לאפולו 13
במשימת אפולו 1 אירע אסון. באימונים על כן השיגור, כאשר הצוות יושב בקפסולה שלו, אירע קצר שהדליק ניצוץ. אטמפוספירת התא המורכבת מ-100% חמצן בשילוב מספר גבוה מאד של חומרים דליקים בתא הפכו לשריפת ענק שלא נתנה סיכוי לאסטרונאוטים. אד וויט, גאס גריסום ורוג'ר שאפי, שילמו על כך בחייהם, תוכנית אפולו נעצרה למשך שנתיים.
 |
| גריסום, שאפי וויט. מקור: נאסא |
| פנאל השליטה של החללית. בסוף המשימה כולו היה נוטף מים |
עד שהאסטרונאוטים לא ניתקו את מודול השירות הפגוע לחלל לפני הכניסה לכדור הארץ, לא אפשר היה לראות את גודל הנזק. הצילומים היחידים של הפגיעה הם אלו שהאסטרונאוטים צילמו מיד לאחר הניתוק. מודול השירות עצמו נשרף בכניסה לאטמוספירה. מה שפחות מובן זה למה הפיצוץ לא גרם להפרדה בין שני המודולים. מחקרים הראו שהכח שפעל בפיצוץ גדול יותר מהכח הדרוש להפרדת החלקים. למרות שנדמה שהמודול הפגוע מהווה סתם משקל עודף, נשארו לו תפקידים. מיכל החמצן מספר 2 התפוצץ, מיכל מספר אחד נפגע והחמצן דלף, מה שגרם להפסקת החשמל במודול (תא דלק חייב חמצן כדי לספק חשמל). אולם הזמן המועט שנשאר לדלק היה קריטי לאפשר מעבר הצוות ונתוני הניווט למודול הנחיתה על הירח, ניתוק של מודול השירות היה גורם לנפילת חשמל מיידית. כמו כן, מודול השירות מכסה את מגיני החום של רכב הפיקוד הנחוצים לצורך חזרה לאטמוספירה. שהייה של תא הפיקוד בחלל כאשר מגן החום חשוף יכלה לפגוע בו בצורה שלא הייתה מאפשרת חזרה (כפי שפגיעה במגן במשימת קולומביה, גרם לשריפת המעבורות בחזרה לכדור הארץ).
 |
| שחזור הפיצוץ במעבדה. מקור: נאסא. ליחצו על התמונה לקבלת פרטים נוספים |
ידוע שהפיצוץ נבע מתקלה במיכל החמצן. התקלה עצמה היתה מורכבת מאוסף תקלות שונות שאין בינהן שום קשר ורק צירופן הבלתי סביר של כולן גרם לפיצוץ בחלל.
תקלה ראשונה: מיכל החמצן הורכב בתחילה על אפולו 10 אבל הוצא לצורך שדרוג. בתהליך ההוצאה אחד הברגים לא שוחרר כמו שצריך וכשמשכו את המיכל נגרמה תזוזה של כל המתקן בחמישה סנטימטרים. מבחוץ, לא היה נראה שום נזק, אולם נגרם נזק לצינורית מילוי וריקון בתוך המיכל. נזק זה לא התגלה והתקלה נרשמה כמינורית בלבד ורק וועדת החקירה לאחר אפולו 13 קישרה אותה לאירוע.
תקלה שניה: מערכות החשמל במיכל תוכננו למתח של 28 וולט אולם ב-1965 יצאה דרישה לשינוי כך שמערכות החשמל יתאימו לזרם של 65 וולט. כל המערכות שודרגו למעט המתגים שתפקידם היה לנתק את מערכת החימום במיכל במידה והטמפרטורה גבוהה מ-26 מעלות (טמפרטורה נורמלית של חמצן נוזלי היא מינוס 74 ומטה).
תקלה שלישית: במהלך הכנת המיכל לטיסה התגלתה בעייה למלא ולרוקן אותו (זוכרים את הצינורית מתקלה הראשונה). כדי לא לדחות את המשימה לצורך החלפה מלאה של המיכל, הוחלט לחמם את החמצן לטמפרטורה גבוהה כך שיתאדה. חישובים הראו שצריך להפעיל את החימום במשך שמונה שעות (בדרך כלל החימום אורך שניות בודדות בלבד). חימום כל כך ארוך גרם לרכיבים שלא מתאימים למתח של 65 וולט (המתגים מהתקלה השנייה שאחראים שלא יהיה חימום יתר) להינזק. כתוצאה מכך, ניסוי שאירע לאחר התאונה הראה שהטמפרטורה במיכל הגיעה ל-538 מעלות!
תקלה רביעית: היה מד טמפרטורה חיצוני שביקר את הטמפרטורה במיכל, אבל הוא תוכנן להגיע רק עד 26 מעלות! כלומר המחוג היה במקסימום ולא הייתה אפשרות לדעת לפי המדידה שהחום הרבה יותר גבוה. מי שהסתכל על המחוג חשב שהחום תקין לחלוטין (כי ב-26 מעלות המערכת מכבה את עצמה) ולא תיאר לעצמו שהמיכל רותח בטמפרטורה של יותר מחמש מאות מעלות!
כתוצאה מהחום הרב, כל הבידוד החשמלי נמס וחוטי החשמל היו חשופים, וכמובן הקצר היה עניין של זמן בלבד.
בכל אופן, במודול השירות יש שני מיכלים. מיכל מספר 2 היה החיצוני. אם הוא היה פנימי יותר הוא היה מפוצץ את המיכל האחר בדרכו החוצה, גורם לפיצוץ נוסף שכנראה היה מגיע גם למיכל המימן, מה שהיה גורם לפיצוץ גדול ולהשמדתה המיידית של החללית בלי שנוכל לדעת מה קרה.
בקיצור, מיקום המיכל, החלטה שרירותית לא מודעת, בהסתברות של הטלת מטבע, או איך שאומרים, פיפטי פיפטי, הייתה ההבדל בין חיים למוות
 |
| מודול השירות מבפנים. שימו לב להבדל המיקומים בין מיכלי חמצן 1 ו-2. מקור: נאסא |
קישורים דומים
מה הציל את אפולו 13 - חלק ראשון
מה הציל את אפולו 13 - חלק שני
מה הציל את אפולו 13 - חלק רביעי
ארבעים שנה לאפולו 13
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה