חאג' אמין אל חוסייני בשירות הנאצים

ביום השואה פירסם מאיר עוזיאל פוסט בפייסבוק שהיה נראה לי חשוב מדי בשביל שייעלם בנשיות ממלכת הצוקרברג. ברשותו אני מעלה את הטקסט לאתר

"חיילים בוואפן אס-אס בתפילה, 1943", זו כותרת התמונה הזו, שפירסם ישי פלג, עורך מוכשר ב"מעריב" ועתה ב"מקור ראשון" ואנ.אר.ג'י בפייסבוק שלו. על פי התגובות, התמונה עוררה תמיהה ואף אי אמון כי הישראלים לא מכירים את הפרק הזה בתולדות השואה.
זו היתה התגובה שלי לתמונה ולפוסט של ישי פלג:
"אתה הרי זוכר שפירסמתי ב"שיפודים" את סיפורו של מנהיג הפלשתינים הנאצי הבכיר חאג' אמין אל חוסייני וכמה אי אמון היה כלפי העובדה הזו שלכאורה חשפתי באותו מדור? הוא גייס והיה המפקד העליון של החיילים מוסלמים הנאצים שבתמונה שלך. המטרה שלו ושל ידידיו הנאצים הגרמניים: לחסל את כל יהודי המזרח התיכון וארץ ישראל, ולהמשיך בהשמדת כל יהודי העולם".
ישי זכר. בטוח, כי הוא, כמי שהיה אז העורך הממונה על "שיפודים" תמך בפירסום, בניגוד לדעת אחרים במערכת, ואכן כמה חודשים אחרי שהקטע נפסל, הגיעה הזדמנות נוספת, כתבתי גירסה חדשה, לא שונה מהותית, הקטע פורסם.
הנה הקטע המקורי, שכתבתי אז, לפני כשנתיים. ואני חושב שביום השואה צריך לשאול את עצמנו שוב מדוע אנחנו מתעקשים לא לדעת.
האם אנחנו נורמלים?
בימים אלה יצא לאור ספר הטוען שהישראלים הם חבורה של חולי נפש המסוכנים לעצמם. מי שטוען זאת הוא פסיכיאטר שמלמד פסיכיאטריה באוניברסיטה היוקרתית הרווארד. שמו קנת לוין. מדובר באדם רחב השכלה ובעל רשימת תארים: גם תואר במתמטיקה, גם בספרות אנגלית (מאוקספורד), הוא גם ד"ר לרפואה, וגם ד"ר להסטוריה. לאבחנתו המלומדת הישראלים חולים בתיסמונת האופיינית לילד שהתעללו בו: הם מאשימים את עצמם בתוקפנות כלפיהם. כמו אוכלוסיות אחרות במצור מתמשך, הם מאמצים את ההאשמות שאוייביהם מטיחים בהם, יהיו האשמות אלה מעוותות ככל שיהיו, והם מקווים שאם יאמינו להאשמות וישנו דרכם – יונח להם. זה הגיע לשיא בתקופת הסכמי אוסלו בהם הישראלים האמינו שאם יתנו מדינה לפלשתינאים יסתיים הטרור והפלשתינים יניחו להם. כמו ילדים אשר אב שיכור או אם פסיכוטית מתעללים בהם, הם בוחרים להדחיק את העובדה שנוהגים בהם ברישעות לא מוצדקת, ונצמדים לאמונה שאם יגלו רגישות לרצונות ההורה המתעלל, הם ישנו את התנהגותו ויזכו בחיים נעימים. התופעה ידועה היטב בעולם הפסיכיאטריה.
לי היה אבא מתעלל למדי. בי ובכל אדם אחר סביבו. אני לא מספר זאת כי אני צריך למכור אלבום, אלא כדי לומר שלא אני ולא אחי חשבנו לרגע שיש איזה הגיון בהתנהגותו. תמיד ידענו שהוא זה אשר לא מתנהג כראוי.
הישראלים דווקא חושבים שיש הגיון בדברי השונאים אותם, וכאלה היו היהודים כמעט תמיד, כך טוען, ומוכיח, קנת לוין בספרו "סינדרום אוסלו" שתורגם לעברית (הוצאת אוניברסיטת אריאל. תרגום ועריכה: צור ארליך). ספר מרתק ומצער.
***
הדוגמאות בכל מקום, וכל יום.
בלוגר אחד ושמו יריב מוהר כתב שהישראלים טוענים כך: "הערבים לא שונאים אותנו בגלל הכיבוש ב-67', אלא בגלל סיבות הרבה יותר קדומות' – כך נוהגים לומר ולהאמין ישראלים רבים. אַראה שהעובדות מלמדות על תמונה שונה בתכלית". והוא אכן מנסה להוכיח בעובדות שהשינאה האלימה היא בגלל הכיבוש.
לא הייתי מתייחס, ואפילו לא יודע על הבלוג, אבל הוא הופץ בימים אלה בקבוצת "גייסות הרוח", קבוצה שבמרכזה קבוצת טייסי קרב בולטים, שכבר כתבתי עליה פעם, והיא מרכזת את מה שנקרא מלח ופלפל הארץ.
המסקנות של הבלוגר נסמכות על עובדות, לטענתו. הוא טוען שהשינאה לא היתה כזו לפני הכיבוש.
עכשיו, השאלה היא איך הוא שכח עובדה ששמה חאג' אמין אל חוסייני הנאצי? מדוע הוא מתעלם, בתוך טירוף השינאה הלא רציונלית, מהנהגת הפלשתינאים בתקופת הנאציזם? כידוע עובדתית היטב, המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, מנהיג הפלשתינאים, ואנשיו, היו נאצים. לא: כמו נאצים. לא דמויי נאצים. נאצים ממש. אל חוסייני ישב כנציג הפלשתינאים והערבים וכקצין אס. אס. בכיר בברלין לצידם של היטלר ואייכמן והגרועים בנאצים, ודירבן לביצוע השמדת היהודים בעולם. הוא ידע הכל ותמך בכל. ביום שהנאצים היו מגיעים לפי התכנית לישראל, הפלשתינאים בראשותו היו משמידים בשיטות הנאציות את כל יהודי הארץ ואת כל יהודי המזרח התיכון.
זו איננה עובדה סודית. כל אחד יודע זאת. אני משוכנע שגם הבלוגר. השאלה המפחידה היא מדוע אנחנו מוחקים לחלוטין את העובדה הזו מהמוח של השיח הישראלי. כל כך מוחקים וכל כך בהתלהבות שאני חושש שהעובדה הזו מתחילה להימחק באמת. אולי הבלוגר לא שכח. הוא באמת לא ידע.
והשאלה היא באיזו זכות אנחנו מוחקים זאת.
חשוב לומר: הקטע הזה איננו על הפלשתינאים של היום. הוא איננו על הפלשתינאים בכלל, אלא עלינו: זהו קטע של תהייה על החידה: איך ומדוע אנחנו מוחקים ממוחנו בצנזורה עצמית רבת עוצמה עובדות כאלו?
צריך לזכור את הנאציזם הפלשתינאי בהנהגת אמין אל חוסייני גם כשמדברים על הנאכבה. מלחמת השיחרור חלה רק שלוש שנים אחרי השואה. ב-1945 בימים האחרונים של ברלין הנאצית, חאג' אמין אל חוסייני וחבריו להנהגה הפלשתינית היו בברלין הנאצית יחד עם חיילים מוסלמיים שנלחמו עד הרגע האחרון לצד היטלר. רק אחרי נפילת ברלין הוא ברח, הגיע לארץ, והיה המפקד העליון של הפלשתינים במלחמת העצמאות ב-1948. הנאכבה, אם כן, היא לא התנפלות היהודים על כפריים פלשתינאים שלווים, אלא התגוננות של פליטי שואה מפני משמידים נאציים מיומנים.
דיטר ויסליצני, עוזרו של אייכמן, אמר בעדות במשפט נירנברג: "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית פלשתינה. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות".
אז למה בלוגר ישראלי כותב שהשינאה הפלשתינית ליהודים היא רק בגלל הכיבוש ולא היתה קודם לכן בעוצמה כזו? האם צודק מי שאומר שאנחנו לא בריאים בנפשנו?
***

לאחרונה, ואני בבית אריאלה, ניגש אלי ג'ינג'י פרוע ושאל אותי אם אני זוכר מי הוא. בוודאי שזכרתי, זה היה מתי רגב. ואז הוא נתן לי ספר בצורת דפי מדפסת כרוכים.
מעודי לא קראתי ספר בוער באש כזה. הטענה של מתי רגב היא שהפלשתינים וראשם המופתי חאג' אמין אל חוסייני, הסיתו את היטלר לעבור להשמדת יהודים, במקום להסתפק בגירוש היהודים, ובכל מקרה עודדו את הנאצים לכך, וחסמו את גבולות הארץ לפליטים יהודים.
זו אולי הסרת אחריות חסרת אחריות מהיטלר, אבל יש בפירוש מקום להזכיר את המנהיגות הפלשתינית הנאצית שתמכה בהשמדת יהודים.
המצחיק הוא שעד היום הייתי בטוח שמתי רגב שמאלני. הוא באמת היה כזה, אביו ממשפחה קומוניסטית ידועה (סבו דווקא מנהיג ציוני, יצחק גרינבוים). איך אני מכיר את מתי רגב? כשהייתי, בשנות ה-80, עורך "קריאת ביניים" במעריב, נכנס יום אחד לחדרי בחור ג'ינג'י מתולתל והביא מאמרים שנונים, בשפה מחדשת וקצבית, כמו שרציתי לראות ב"קריאת ביניים". פירסמתי, ובתוך לבי שיבחתי את הפתיחות שלי שאני מפרסם כותב שמאלני כל כך.
ועכשיו פתאום הספר הזה. כשאני מביט בספר, 186 עמודי איי4, אני יודע שכל עותק עלה למתי בערך 50 שקלים. אם תירצו לקרוא אני מרשה לעצמי לתת לכם את מספר הטלפון של מתי: 03-5347016
יש עוד ספר על פרשת חאג' אמין אל חוסייני, שמו "חאג' אמין וברלין", מאת ג'ני לבל. גם הוא לא מי יודע מה רב מכר. גם הוא בהוצאה עצמית. גם הוא מכיל אינסוף חומר מדהים ומכאיב. למשל מכתב בו חאג' אמין מתלונן על הצלת 900 ילדים יהודים מהונגריה מהשמדה ומתן אישור לשליחתם לארץ ישראל. יש שם גם מכתבים בהם חאג' אמין דורש שיהודים שהיו אמורים לקבל היתר יציאה "יישלחו לפולין, שם יהיו תחת השגחה חזקה". הוא ידע שפירוש המלים האלה הן השמדה. הוא ביקר באושוויץ יחד עם אייכמן וראה את הנעשה שם.
אותו מנהיג הפלשתינאים התלהב מהאנטישמיות הנאצית עוד לפני מלחמת העולם. ב-1939 התקיימה ועידת לונדון במטרה להסדיר את היחסים בין היהודים והערבים בארץ. חאג' אמין לא הורשה להכנס לאנגליה, (בגלל מעשי הרצח בראשותו), אבל הוא היה ראש המשלחת מרחוק. סבא שלי, הרב הראשי, שהשתתף גם הוא באותה וועידת לונדון, הבין תוך כדי השיחות שהערבים מצפים לניצחון הנאצים וכתב לעצמו: "הבריטים מאמינים שהם זקוקים לתמיכת הערבים, והם עומדים למכור את היהודים ואת תיקוותם לארצם, ולהסכים להקמת פלשתינא ערבית. פלשתינא ערבית תהיה מדינה היטלראית במזרח הקרוב."
מעניין שערוץ הטלוויזיה האיכותי הצרפתי ארטה (אצלכם בשלט. שווה לצפות לפעמים) עשה סרט על אמין אל חוסייני בו תמונות וסרטים של אמין אל חוסייני והיטלר מלבבים זה את זה, וגם קטעי סרטים של חאג' אמין אל חוסייני והיחידות המוסלמיות שהוא גייס לצבא הנאצי (מתי רגב טוען שיחידות כאלה העלו יהודים על רכבות להשמדה וסייעו להשמדה בכל אירופה). ובכן, הסרט הזה הופץ לאחרונה באיטנרנט, וידידה שלחה לי. אמרתי לה: תפיצי. אבל היא אמרה שתבדוק שוב לפני שתפיץ, כי היא מסוג האנשים שאוי ואבוי אם יחשדו בהם בשמץ "ימניות".
אפשר למצוא את הסרט אם תקישו במנוע חיפוש ככה:
The turban and the swastika full documentary film


***
כל העובדות האלה מודחקות. לעומת זאת משווים אצלנו בהתלהבות ובכל הזדמנות את צה"ל לצבא הנאצי. קנת לוין קבע בספרו שזו אינה ראייה רציונאלית של המציאות אלא פגם נפשי פסיכוטי ישראלי.

היסטוריה של המדע

הספר היסטוריה של המדע מאת ג'ון גריבין (הוצאת עליית הגג) מהווה מצד אחד מבוא מצוין לתחום ומצד שני סיכום טוב של התחום. הספר עב כרס ומחזיק כמעט 700 עמודים ומסכם את ההתרחשויות בכל תחומי מדעי הטבע אולם עקב כמות הנושאים והאישים הנמצאים בו, הדיון בכל אחד מהם מוגבל מאד ולכן הספר מהווה רק מבוא, כאשר רשימת המקורות המלאה יכולה לשמש כהמשך מצוין (כולל חלק מהספרים שקיים עבורם תרגום בעברית). הספר דן במדע משנת 1543 ועד תחילת העשור. שנת 1543 אינה מקרית, המחבר, פרופסור לאסרטופיזיקה מתחיל את סיפרו עם פרסום הספר "על אודות הסיבובים של גרמי השמים", שאמנם לא היה מדעי כל עיקר (ואפילו לא סיפק תחזיות טובות יותא משל תלמי), אולם היווה את הדחיפה הראשונה למדע חדש, מדע המבוסס על עובדות, על ניסויים ותצפיות, אישושים והפרכות. כך ממשיך המחבר שנה אחרי שנה ומדען אחרי מדען את המסע בתולדות המדע תוך הבחנה בתקופות השונות, החל מהתקופות בהן חובבים יכלו להכיר את כל תחומי המדע ולתרום תרומה משמעותית לכל אחד מהם, תקופה שהסתיימה בערך במחצית המאה ה-19 ועד להתמחויות הספציפיות שיש כיום שמגיעות לתחומים צרים במיוחד. לקורא שאינו חובב מדע מובהק, יכול הספר לשמש כמעין סיכום, אולם זהו יהיה סיכום סוביקטיבי ביותר. הספר נכתב על ידי מדען ומנקודת מבט של מדען. לא של היסטוריון ולא של פילוסוף. ככזה המחבר דוחה מספר תפיסות פילוסופית אודות המדע (ובפרט את תפיסתו של תומס קון אודות המהפכות המדעיות, אולם גריבין בעצמו משתמש במונח מהפכה כאשר הדבר נוח לו ומשרת את מטרותיו (המהפכה של ניוטון, המהפכה של דרווין) ונמנע מכך כאשר הדבר אינו משרת את תוכניותיו (תארויות היחסות הכללית של איינשטיין ומכניקת הקוונטים אינו נכללות במושג מהפכה לתפיסתו, למרות שהן אפילו עולות על המהפכות הקודמות. לכן, אין להתייחס לספר כאוביקטיבי, וגם המחבר, אמנם רק בסוף דבריו מציין זאת, אולם דן בעיקר ביתרונות הסוביקטיביות כאשר הם באים מהצד שלו כמדען. לחידוד ההבדל ולהעמדת המחבר לא כהיסטוריון אלא כמדען נציין ששמו המקורי של הספר באנגלית הינו פשוט "מדע" SCIENCE כאשר ההיסטוריה מופיעה בכותרת משנה בלבד.
למרות כך ואלי דווקא בשל עובדת היות המחבר איש ומדען, הספר עצמו כולל לא מעט היסטוריה ותיאור של המדענים עצמם, לפעמים תיאור הנצרך להבנת הרקע המדעי ולפעמים לא. לפי גריבין המדע הוא פעילות אישית שתוצריו אינם אישיים כלל אלא אמורים להיות אמיתיות אוביקטיביות ומוחלטות (וזאת כמובן בניגוד לדעות ההיסטוריונים והפילוספים כגון פופר שהמדע יכול בעיק להפריך דברים ולהציע מודלים, שיתפתחו לתיאוריות שניתנות לאישוש בלבד). מוזר אולי שדווקא התחום המתימטי הכמעט יחיד בו ניתן להגיע לאמת מוחלטת, המתימטיקה, נדון בצורה מועטה ביותר בספר, כאילו המתימטיקה אינה חלק ממדעי הטבע, זאת אולי מכך שהמתיטיקה אינה מדע ניסויי, והיא גם לא מדע היכול לתת ניבויים. כמובן המתימטיקה הייתה נצרכת מאד לכל תחומי המדע החל מחישובי מסלולי הכוכבים (הדורשים את החשבון האינפינטיסימלי) ועד תאורית היחסות הכללית בה נעזר איינשטיין בחברים מתימטיקאים מפני שלא היה לו הידע הנדרש. רשימת המקורות הכוללת לא פחות משמונה מספריו של גריבין עצמו (שטרם תורגמו לעברית) מראה שהוא באמת אוהב מאד את הפעילות המדעית, של החשיבה, התמקדות בבעייה, נסיונות לפתרון, מתן ניבויים, עריכת ניסויים ובדיקת התוצאות.למרות אורכו של הספר הוא מחולק לפרקים ולפרקי משנה ולכן קריאתו שוטפת. השפה בהירה ביותר. היא אינו עושה נסיון להסביר כל תחום מדע לעומק, נסיון שנדון לכשלון מראש אלא מסתפק בהסברים תמציתיים. אולם לקורא המתעניין יותר במדעים, היקף החומר בספר לא יהיה מספק והוא יראה בספר מבוא בלבד להמשך קריאתו במדעי הטבע.
ולכן למרות שלפי גריבין המדע הוא אוביקטיבי ומוחלט (ואיך אמירה זו מסדתרת עם מכניקת הקוואנטים איני יודע), הרי שייעוד הספר, סיכום או מבוא הינו סוביקטיבי לחלוטין ותלוי בקורא.

היסטוריה של המדע

היסטוריה של המדע
2001-1543
הוצאות ספרי עליית הגג
ג'ון גריבין
תרגמה דפנה לוי
סדרת פילוסופיה ומדע
תש"ע 2012

רוזלינד פרנקלין

אם לא שמעתם עד היום את השם רוזלינד פרנקלין אתם בחברה טובה, ואם השם זכור לכם במעורפל כמישהי עם תפקיד לא ברור בסיפור שקשור לדי.אנ.איי, אתם גם בחברה טובה. במאמר קצר זה ננסה להציג את דמותה של רוזלינד פרנקלין שהייתה חוקרת ומדענית מבריקה ושמותה המוקדם קטע את מסלול חייה בגיל 38 בלבד. לשם התודעתי לראשונה בקריאה של הספר "הסליל הכפול" מאת ג'ים ווטסון, חצי מהצמד ווטסון וקריק, מגלי מבני ה-DNA בשנת 1953. הספר שעודנו רב מכר מזכיר את רוזלינד בצורה שלילית ביותר, תחת התואר המפוקפק "רוזי", כינוי שהיא ראתה בו כינוי גנאי.

במהדורת היובל לספר, בשנת 2003, היה כבר ווטסון מפויס הרבה יותר ואף כי לא שינה את הספר הוסיף התנצלות ודברים על תפקידה החשוב של רוזלינד בגילוי ה-DNA, ספר שיצא לפני מספר שנים (רוזלינד פרנקלין - הגברת האפלה של ה-DNA מאת ברנדה מדוקס בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג) מיטיב לתאר את הסיפור ומעלה בסופו שאלות פילוסופיות מרובות. הספר מהווה ביוגרפיה עשירה של רוזלינד החל מילדותה (ולמעשה עוד הרבה קודם) ועד לפולמוסים הגדולים שקרו הרבה לאחר מותה וליוו את ספרו של ווטסון (כאשר כמעט לכל הגיבורים הסיפור היו תלונות על דרך הצגתם בספר), הספר מעלה נקודות חשובות בפילוסופיה של המדע (אליהן עוד נחזור בהמשך) אולם אינו מפתח אותן וחבל. למי שקרא את הספר הסליל הכפול, ספרה של מדוקס הינה בבחינת השלמת חובה לקריאה.

חייה של רוזלינד היו נינוחים למדי, היא נולדה למשפחה יהודית אמידה (אם כי לא עשירה) באנגליה, שגם הייתה בעלת השפעה, אחי סבה היה סר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ ישראל. חלקו הראשון של הספר עוסק בקורותיה ובמחקריה המוקדמים שעסקו בתצורות שונות של פחם עד שחזרה לאנגליה ועסקה  בחקר ה-DNA. חלקו השני של הספר עוסק בשנה הגורלית של 1952 כאשר רוזלינד עסקה בעיקר בצילום DNA בקרני X, והפיקה צילומים שהיו איכותיים ביותר (ומהם ניתן להסיק על מבנה ה-DNA). למעשה רוזלינד צילמה שתי תצורות שונות של DNA שכיום אנו יודעים שהן סליל סגור וסליל פתוח שעומד להיות משוכפל. ווטסון וקריק (שספרו לא נותן שום קרדיט לרוזלינד), למעשה קיבלו את כל הנתונים שהיו חסרים להם לבניית הדגם המפורסם שלהם מהמחקרים של רוזלינד, לפני שהם הובאו לפרסום בצורות שונות.

תצלום הידוע בכינוי מספר 51 נתן לווטסון וקריק את התובנה כי מדובר בסליל כפול, ונתונים מדוח מחקר שלה שטרם פורסם גילו את המרחק בין הבסיסים. חמושים בידע זה, ווטסון וקריק בנו דגם מרהיב של ה-DNA שהתחבר בצורה נפלאה ולמרות שלא היה מגובה במחקרים מצדם על נכונותו, זה היה מספיק.

תצלום 51 מתוך המאמר של רוזלינד למגזין Nature. מאמרה פורסם שלישי בלבד ולא הראה על חשיבותו הרבה של הצילום בתגלית המבנה. מן הראוי היה שמאמרה יפורסם שני אם לא לרשום את שמה במאמר הראשון של פרנסיס וקריק.

רוזלינד אפילו לא ידעה שנתונים אלו הגיעו לידיהם ולכן לאחר שבנו את הדגם, ובתוספת למאמר המפורסם של ווטסון וקריק במגזין Nature, צורף גם מאמר של רוזלינד פרנקלין המאשר כי הדגם מתאים תוצאות ניסוייה (דבר המובן מאליו מאחר והוא נבנה לפי תוצאות ניסוייה). כנראה שעד יומה האחרון היא לא ידעה כלל על תפקידה המהותי בפרשה, וכנראה שגם לא חשה נפגעת מכך כלל שכן המשיכה לשתף פעולה גם עם קריק  (והייתה בקשרים מצוינים איתו) וגם עם ווטסון. בעייתה של רוזלינד הייתה שבאנגליה היא לא מצאה עם מי לעבוד. ווטסון עבד עם קריק, והיא עבדה בעיקר לבדה ולא הצליחה להתחבר למח נוסף שיפרה אותה. ד

ווקא לאחר הפסקת עבודתה בקינגס קולג' ומעבר לקולג' בירקבק חברה לארון קלוג ועבדה עימו בשיתוף פעולה (היא הייתה בכירה ממנו) והקימה לעצמה צוות מחקר מצוין. גם כשהייתה כבר על ערש דויי דאגתה העיקרית הייתה לצוות המחקר שלה, ולהשגת מימון להמשך פעולתו. בצוואתה השאירה את רוב הונה לארון קלוג, החלטה גורלית עבורו ששינתה את מהלך חייו. חוסר הדאגה הכלכלית איפשר לו להצטיין בעבודתו, לזכות בתואר אצולה ובעיטור כבוד מהמלכה, לקבל בשנת 1982 את פרס נובל לכימיה ובסופו של דבר הגיע לדרגה המדעית הבכירה ביותר באנגליה: נשיא החברה המלכותית.

ארון קלוג הזכיר את רוזלינד בהרצאת הפרס שלו במילים חמות מאד: "הייתה זו רוזלינד שהראתה לי איך לגשת לבעיות גדולות ומורכבות. אם חייה לא היו נקטעים באופן כה טרגי, היה אפשרי ביותר כי היא הייתה עומדת פה הרבה לפני". לשאלה אם אכן רוזלינד הייתה מקבלת פרס נובל, אין תשובה ברורה, ונקודות אלו מעלה ברנדה מדוקס בספרה. פרס נובל מוענק רק לשלושה אנשים, וחוץ מווטסון וקריק יש רק עוד מקום פנוי אחד. היותה של רוזלינד אישה, ומחוץ למעגל הגברים האקדמי (מאחר וגם לא הייתה לה מישרת הוראה), הייתה כנראה מונעת ממנה את קבלת הפרס בשנה זו, אולם ייתכן והייתה מקבלת אותו בשנים אחרות. על הבעיתיות בפרס נובל כותבת ברנדה מדוקס (באחרית דבר המתארת את קורות הסיפור לאחר מותה של רוזלינד):

"הפרס, שנוסד ב 1901, הוא הפרס האינטלקטואלי הנחשק ביותר בעולם, אבל הוא גם שרירותי, בלתי הוגן מעצם טבעו ואולי אף מזיק. רבים הראויים לו לא זכו בו ורבים שאינם ראויים - זכו. הפרס לספרות מספק דוגמאות זועקות לעין: תומאס מאן, טולסטוי וגיימס ג'ויס לא זכו (שתי הערות שלי: תומאס מאן זכה בפרס ב-1929, הטעות היא במקור. פרס הנובל לשלום מספק דוגמאות זועקות ותמוהות  אף יותר ). במדע, פגיעתו של הפרס רעה במיוחד משום שהמדע בנוי על שיתוף פעולה. יתר על כן, ככל שהמחקר הולך ונעשה יקר יותר, קשה לייחס תגליות מדעיות לאנשים מסוימים, פרס נובל מסתיר את העובדה שכולם, אם לצטט את אימרתו המפורסמת של ניוטון, עומדים על כתפי ענקים וגם איש על כתפי רעהו... השמטות והזנחות כאלה אולי לא היו חשובות, אלמלא העובדה שפרס נובל משנה את חיי הזוכים, ויוצר פילוג בין עמיתים בכך שהוא מרעיף על הזוכים סוג של קסם שהפרס הכספי הנדיב הוא רק חלק ממנו"

רוזלינד פרנקלין 1920-1953. רוזלינד נקברה בבית הקברות היהודי המאוחד בווילסדון לונדון. על מצבתה כתוב: "מדענית: מחקרה על נגיפים תרם תרומה נצחית לאנושות"

את ההשוואה בין דמותה של רוזלינד לדמותה של הנרייטה לוויטה אני משאיר לכם לעשות בעצמכם.

לקריאה נוספת:
רוזלינד פרנקלין - הגברת האפלה של ה-DNA - ספרי עליית הגג

50 שנה לגילוי ה-DNA באתר המגזין Nature
עדה יונת (זוכת פרס נובל לכימיה) על רוזלינד פרנקלין